המן העץ
הגמ' בחולין (קלט:) שאולת: המן מן התורה מניין? ענה להם רב מתנה: הֲמִן-הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל-מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ? (בראשית ג' י"א)
ויש לשאול, האם זה סתם ווערט'ל יפה? הלא כתיב גם בבפרשת בשלח "ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה", ולמה שלא נביא פסוק זה?
אלא מסתבר שהגמ' רצה לשואל משהו יותר עמוק.
ישנו מקום במגילה שנותן לנו הצצה קטנה לתוך עומק הרוע של המן הרשע. כתיב: וַיְסַפֵּר לָהֶם הָמָן אֶת-כְּבוֹד עָשְׁרוֹ, וְרֹב בָּנָיו וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר גִּדְּלוֹ הַמֶּלֶךְ וְאֵת אֲשֶׁר נִשְּׂאוֹ עַל-הַשָּׂרִים וְעַבְדֵי הַמֶּלֶךְ…. וְכָל-זֶה אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי בְּכָל-עֵת, אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה אֶת-מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי–יוֹשֵׁב, בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ.
היה להמן כל דבר גשמי שיכול להיות בעולם, אבל כלום לא היה שווה בעיניו בגלל שבן-אדם אחד לא כבדוהו כראוי!
לכן הגמ' שואלת: "המן מן התורה מניין" – מאיפה, דהיינו – מאיזה 'שורש' מגיע כזה רוע?
ומתרצת הגמ' – מהפסוק: 'המן העץ', דהיינו ששורש הרע הזאת מגיע מהסבא-רבה של כל אנושות, הלא הוא אדם הראשון. שהרי אדם וחוה נבראו בגן עדן עם כל צרכיהם ותענוגים לרוב, ובכל זאת שוכנעו ע"י הנחש שחסר להם 'לדעת טוב ורע' ולהיות כאלוקים, עד ששלחו ידם לקחת מהעץ הדעת כנגד צווי בוראם.
בן אדם המכיר שהקב"ה דואג לכל צרכיו, אף פעם אינו מרגיש ש'חסר לו' מהשהו. ובפרט אדם הראשון שהושם בגם עדן עם כל הטוב שבעולם, היה צריך לסמוך על בוראו במאה אחוז שאין לו שום צורך לקחת לעצמו ממה שהקב"ה אמר לו בפירוש שאינו טוב בשבילו.
ומה היה עונשו?
אֲרוּרָה הָאֲדָמָה, בַּעֲבוּרֶךָ, בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה, כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ… בְּזֵעַת אַפֶּיךָ, תֹּאכַל לֶחֶם וכו'
מדה כנגד מדה ממש, דהיינו, אם אינך סומך עלי שאני דואג לכל צרכיך, והינך מרגיש שאתה חייב לקחת אחריות לפרנסתך ולתענוגיך לבד, אז מעכשיו הפרנסה יבא רק בזעת אפך ובעמל רב.
בסוף תלו את המן על העץ, אולי לרמז על תיקון מסוים של חטא העץ הדעת.
פרשת המן
ידוע שסגולה גדולה לפרנסה לאמר פרשת המן. למה נקרא שמו פרשת המן?
כתיב: וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן-הַשָּׁמָיִם; וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר-יוֹם בְּיוֹמוֹ, לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם-לֹא.
מה הנסיון הגדול? לקבל פרנסה מן השמיים בכל יום הוי נסיון? מסתבר שכן כשהוא רק 'דבר יום ביומו', זה אומר שאין לי שום מושג אם יקרא נס גם מחר, ואולי לא יקרא הנס וכולנו נמות מרעב? זה נסיון גדול לחיות באמונה שכמו היום, גם מחר יבוא הפרנסה.
אמר ר' אליעזר, מי שיש לו מה לאכול היום ושואל מה אכול מחר, הרי הוא מקטני אמנה, שנאמר "וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר-יוֹם בְּיוֹמוֹ."
כי זה היה כל מהותו של המן. וַיָּמֹדּוּ בָעֹמֶר–וְלֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה, וְהַמַּמְעִיט לֹא הֶחְסִיר, אִישׁ לְפִי-אָכְלוֹ, לָקָטוּ. להראות להם איך שפרנסתו של אדם קצוב לו בדיוק לפי צרכיו.
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֲלֵהֶם: אִישׁ, אַל-יוֹתֵר מִמֶּנּוּ עַד-בֹּקֶר.
כי זה היה הניסיון 'הילך בתורתי אם לו', דבר יום ביומו. לחיות עם אמונה. כי זה מהותו של כל התורה כולה: בא חבקוק והעמידן על אחת, צדיק באמונתו יחיה.
ולכן אנו רואים שבאמת לא כולם עמדו בניסיון, וניסו לשמור את המן עד בוקר
וְלֹא-שָׁמְעוּ אֶל-מֹשֶׁה, וַיּוֹתִרוּ אֲנָשִׁים מִמֶּנּוּ עַד-בֹּקֶר, וַיָּרֻם תּוֹלָעִים, וַיִּבְאַשׁ, וַיִּקְצֹף עֲלֵהֶם, מֹשֶׁה.
ואולי לכן הוא נקרא פרשת המן, כי הוא תיקון של ' הֲמִן-הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל-מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ'
ואכן, חז"ל אומרים לנו שלצדיקים, היה המן קרוב לבתיהם, ולרשעים היו צריכים מאמץ ללכת רחוק לאסוף אותו. כי האמונה שאפשר לסמוך על הקב"ה ב100% לפרנסה, זה היה תיקון לחטא אדם הראשון שלקח לעצמו כנגד רצון ה'.
וכשאדם הולך ועושה השתדלות לפרנסתו, קל מאוד לשכוח שהשתדלות הוא רק עונש של 'בזעת אפך תאכל לחם' אבל הוא אינו מביא את הפרנסה.
כתוב בספר דברים פרק ח: פן-תאכל, ושבעת; ובתים טובים תבנה, וישבת. ובקרך וצאנך ירביון, וכסף וזהב ירבה-לך; וכול אשר-לך ירבה. ורם לבבך; ושכחת את-ה' אלוקיך, המוציאך מארץ מצריים מבית עבדים. המוליכך במדבר הגדול והנורא, נחש שרף ועקרב, וצימאון, אשר אין-מים; המוציא לך מים, מצור החלמיש. המאכילך מן במדבר, אשר לא-ידעון אבותיך: למען ענותך, ולמען נסותך–להיטיבך, באחריתך. ואמרת, בלבבך: כוחי ועוצם ידי, עשה לי את-החיל הזה. וזכרת, את-ה' אלוקיך–כי הוא הנותן לך כוח, לעשות חיל.
רואים מהפסוקים איך שכל עניינו של המן היה ניסיון (לשון נס להתנוסס) ולחדור לנו את האמונה שכל פרנסתינו–דבר יום ביומו–הוא קצוב לנו מה'. וגם כשנכנס לארץ ונחזור למסלול הטבע, גם אז לזכור שהוא הנותן לך כח לעשות חיל, והכל ממנו. ולכן צוה ה' לשמור מן המן בצנצנת לדורות. כי זכירה זו היא חיוני לכל יהודי בכל זמן. ועכשיו שאין לנו את הצנצנת, אמירת פרשת המן הוא במקום הצנצנת, סגולה לפרנסה, כי ע"י שזוכרים את המן, מתחזקים באמונה וממילא מתקנים את חטא העץ הדעת שגרם בכלל לכל עניין הצטרכות השתדלות! כי אם היה לאדם הראשון מספיק אמונה (כמו שהסברנו מקודם), לא היה צורך להשתדלות כלל.
וגם בימי הפורים, כשאכלו בני ישראל מסעודת אחשוירוש, כי אמרו שאם לא נלך זה יכול לגרום לפיקוח נפש, ולא שמעו אל דבר ה' ע"י מרדכי הצדיק, ועשו 'יותר מדי השתדלות' , זה גרם ל'אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, גִּדַּל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֶת-הָמָן'. הבחינה של 'המן מן התורה מניין' נתגדל ממילא ע"י חסרון האמונה וריבוי ההשתדלות כנגד רצון ה' בדיוק כמו אצל אדם הראשון שנהנה מאיסור, והם גם נהנו מסעודתו של אותו הרשע כנגד רצון ה'.
ולכן נקרא שמו פרשת המן, שע"י אמירתו אדם יכול לתקן ענין זה של 'המן העץ', ע"י התחזקות באמונה שכל פרנסתו מוכן לו מן השמיים, דבר יום ביומו.