המצוה הראשונה של התורה הוא חידוש הלבנה, כי ישראל נמשלו ללבנה שהוא בחינת יעקב – בחינת אמונה, אמונתך בלילות, בחינת תורה (הנחמדים מפז =פז גימ’ לבנה), בחינת רחמים (כולל אותיות ירח), שמתחדשת בכל פעם מחדש במשך שיתא אלפי שנין של בירורים. ועל ידי שכל פעם מתחדשין שוב, נתוסף אור חדש שלא היה מקודם, עד שנשלם כל התיקון ויהיה אור הלבנה כאור החמה וכאור שבעת ימי בראשית. שאור הבריאה שנגנז לצדיקים לעתיד לבוא בתורה. ולכן המצוה הראשונה היה לקדש הלבנה, כי זה הרי כל התורה כולה, בירורין של טוב מרע במשך שא”ש. ומתי מקדשים את הלבנה? דווקא כשהיא במיעוט אור. כי דווקא אז, ע”י שמקדשים אותו, אנו מייחדים את כל האור שיבוא בחודש הבא אל הקדושה. ולכן ראש חודש הוא זמן כפרה, כי דווקא כשיש מיעוט אור – שקורא ע”י חטא – אזי צריכים כפרה. ואיך מתכפרים? ע”י שמתחילים מחדש שוב, בחינת רצוא ושוב. כי א”א לעשות הכל בבת אחת, זה מביא לידי שבירה, כמו שקרא אצל אדם הראשון, אלא כל פעם מתחדשים מחדש וניתוסף עוד ועוד אור, עד גמר התיקון. וזה כל היסוד של רצה הקב”ה לברוא את העולם בדין, ראה שאינו מתקיים, שיתף עמו מידת הרחמים. כי רק ע”י רחמים במשך זמן, אפשר להגיע אל החסד ע”פ דין. וזהו סוד קידוש הלבנה, שהוא היסוד לכל התורה כולה.